לפני שנתיים לקחתי קורס בתיאוריות ביקורתיות של המשפט באוניברסיטה. באחד השיעורים על התיאוריה הביקורתית המרקסיסטית ביקשתי את רשות הדיבור ואמרתי לפרופ׳ (שלימים הפך לדיקן הפקולטה) שהתיאוריה הזו היא פתח לחורבן מוסרי.

בשבוע שעבר עברה הצעת החוק ״מניעת פגיעת גוף שידורים זר בביטחון המדינה״ בקריאה שנייה ושלישית ונכנסה לספר החוקים של מדינת ישראל. החוק, שמטרתו לאפשר את סגירת ערוץ אל ג׳זירה, משקף ניסיון לספק מענה לצורך הכרחי, שבגלל יישום מרושל מייצר יותר נזק מתועלת.

התשובה שמניחה את דעתם של לפחות כמה אנשים, היא שהיום שאחרי המלחמה יגיע אחרי שננצח ניצחון מוחלט. אבל מיד אחריה נשאלת השאלה, איך נדע שהגענו לניצחון המוחלט? נדע את זה כשנכריע את האויב – לא לפי סרגל הערכים שלנו, אלא בסרגל הערכים שלו.

במלוא חמישה חודשים למלחמת חרבות ברזל 800 חברי וחברות הסגל האקדמי בישראל אמרו די. בגילוי דעת שהתפרסם אתמול תחת הכותרת ״המצב ההומניטרי בעזה״ שטחו חברי הסגל את עיקרי הקונספציה שהדבקות בה הביאנו עד הלום. מעבר לאבסורד הקשה שבהטלת האחריות על ישראל ובקריאה לה לצאת מגדרה כדי לספק את כל צרכי…

לישראל הייתה כל הלגיטימציה שבעולם לקרוא לילד בשמו ב-8 באוקטובר, והצעד הזה היה יכול לעקר מתוכן את הביקורת שמוטחת בנו מכל עבר על הפגיעה בבלתי מעורבים. אבל התעקשנו להפריד בין הפלסטינים לבין ארגוני הטרור ועכשיו אנחנו משלמים את המחיר הבינלאומי.

טענה מרכזית בשיח בימים האחרונים היא שהמצב הבטחוני הנפיץ שבו אנחנו נמצאים נובע מפגיעה של ישראל במסגד אל אקצא ובמוסלמים המבקשים להתפלל בו. הטענה החוזרת בערוצי התקשורת וברחוב היא שההתנהלות המופקרת של הגורמים הקיצוניים בממשלה בנוגע לאיזור הר הבית מובילה להתלקחות המזרח התיכון וגוררת אותנו למלחמה.

עם בית משפט המורכב משופטים המחזיקים בהשקפת עולם ימנית, יהיה זה אינטרס השמאל לקדם ריסון שיפוטי

כיצד ניתן לפשר בין שני קצוות? יתכן והתשובה טמונה בתורת המשחקים

למה אין ממשלת אחדות?…