קמפיין ה״הרעבה בעזה״ יושב על המחלוקת התפיסתית הכי יסודית בנוגע למלחמה – ויש לממשלת ישראל אחריות ענקית לכך. אם אני אנסה להציג בצורה המשכנעת ביותר את דעות הצדדים:

קבוצה 1 – המלחמה היא עניין פרטי: האוכלוסייה בעזה אינה האויב, וגם אם חלקה הגדול חגג בשביעי לאוקטובר, על חגיגות לא מקבלים גזר דין מוות. מתחילת המלחמה אנחנו הכוח החזק בשטח ולכן באחריותנו לדאוג לספק את צרכי החיים של האוכלוסייה העזתית הבלתי מעורבת. ככל שלא נעשה זאת, אנחנו מביאים על עצמנו את האשמה בהרעבה או ברצח עם. בעיני קבוצה זו החמאס נתפס כגורם זר, ארגון טרור שלקח את האוכלוסייה העזתית בשבי, ולכן לא ייתכן שהאזרחים העזתים ישלמו את מחיר המלחמה בו.

קבוצה 2 – המלחמה היא עניין קולקטיבי: ב7.10 תומר ערבה הי״ד, בן ה17, לא נרצח בנחל עוז בשל הדברים שהוא עשה או לא עשה למחבל פלוני, וכך גם במקרה של כל אחד ואחת מ1,182 הנרצחים והנופלים באותו יום ארור. ב7.10 פתח הקולקטיב העזתי במלחמת השמדה נגד ישראל. ואיך אפשר לדעת שהקולקטיב העזתי הוא שפתח במלחמה ולא החמאס? כי במשך עשרות שנים הושקעו כל המשאבים האדירים שהגיעו בתרומות לעזה לבניית מכונת המלחמה. כל בית אב השתתף במכונת הרצח, מי בזרוע הצבאית, ומי בזרועות האזרחיות. אני נמנע מלציין גם את העובדה שהאוכלוסייה העזתית בחרה בחמאס כמייצג הראשון שלה בבחירות האחרונות שהתקיימו בעזה, כדי לא להקים עליי כל מיני מזכירי קלפי בדימוס שיתלוננו על טוהר הבחירות ברצועה. מוסדות השלטון כולם בעזה היו בשליטת החמאס, והוא זכה לתמיכה אדירה בציבור. אם נחזור לחגיגות ה7.10, החגיגה של אותה אוכלוסייה את הטבח של ה7.10 לא היא עצמה הופכת אותם לאויב במלחמה, אלא (גם) ממנה אפשר ללמוד את הקשר הגורדי בין האוכלוסייה העזתית לבין החמאס. מי שלא משתכנע בקשר העמוק בין האוכלוסייה העזתית לחמאס, יכול לפנות לאחד מחבריו שלחם בעזה, ולשמוע איך החמאס משתקף מכל מדף ספרים ואלבום תמונות בכל בית בעזה.

ועכשיו לדעתי: הניתוק בין אוכלוסיית האויב לבין האויב מביא לאבסורד שבו האוכלוסייה האזרחית בעזה שקולה מוסרית לאוכלוסייה האזרחית הישראלית. אם אלה בלתי מעורבים, קורבנות חפים מפשע של החמאס שלקח אותם בשבי כמגן אנושי, באמת אין הצדקה לפגיעה כל כך רחבה בהם במסגרת המלחמה. אבל הם לא. העזתים הם אוכלוסיית האויב. ברמה הערכית אנחנו לא הורגים אוכלוסיית אויב כמטרה בפני עצמה, אבל ככל שהנזק האגבי ההכרחי בדרך להכרעת החמאס יעלה באבדות אזרחיות בקרב העזתים, כך יהיה. מדינת ישראל עומדת כיום על היחס הנמוך ביותר אי פעם בפגיעה באזרחים במלחמה קרקעית, הנתונים כיום מגיעים ליחס של כ 1:2 בין חמושים לאזרחים, וזאת למרות שאנחנו נלחמים בסביבה המבוצרת ביותר בהיסטוריה של המלחמות (היעדים מבוצרים גם במנהרות שחפורות עמוק באדמה וגם בילדים).

לכן, במלחמה כמו במלחמה אי אפשר להפריד לגמרי בין הכוח הלוחם בשם הקולקטיב לבין כל אחד מהפרטים בו. **נכון** שאנחנו לא מכוונים, ולא רוצים לכוון, את כלי הנשק שלנו לאוכלוסיית האויב כמטרה בפני עצמה. המלחמה הזו החלה בשחיטה המונית ובאונס של אחינו ואחיותינו. המלחמה הזו תסתיים רק בהכרעה מלאה ומוחלטת של האויב השפל הזה, ואת הנזק האגבי ההכרחי בדרך להכרעה הזאת תישא בראש ובראשונה אוכלוסיית האויב – הרבה לפני שנסכן את חיילנו או האזרחים שלנו. אני חושב שממשלת ישראל עשתה טעות פטאלית כשהגדירה ב7.10 את המלחמה בחמאס ולא בעזה. בעלות הברית לא נלחמו בלופטוואפה הגרמני או בצי הקיסרי היפני. הן כיוונו את הנשק למכונת המלחמה של כל אחת ממדינות הרשע האלה אבל המלחמה שלהן הייתה במדינות עצמן, עד כדי הכרעה, ואוכלוסיית האויב באותם מקומות שילמה מחיר גבוה לאין שיעור מהמחיר שמשלמים העזתים היום בסירובם העיקש להיכנע.

גם דיני המלחמה מאפשרים לקיים מצור. ארצות הברית, בריטניה וצרפת מכירות במצור כחוקי, בתנאי שיעמדו בעקרונות ההבחנה (בין אזרחים ללוחמים), המידתיות והזהירות. סעיף 23 לאמנת ז׳נבה הרביעית קובע שאם יש חשש שהסיוע יגיע לידי האויב ויסייע לו במלחמה אין חובה לספק את הסיוע לאזור. במקרה שלנו אין חשש, יש וודאות שהסיוע מתחזק בראש ובראשונה את מכונת המלחמה של החמאס.

סעיף 23, אמנת ז׳נבה הרביעית.

התמשכות המלחמה מזיקה לכולם, גם לעזתים, ששלומם ורווחתם מעניינים אותי כקליפת השום. להבנתי הפתרון לסיום המלחמה בהכרעת האויב וגם לסיום האירוע ההומניטארי בעזה הוא אחד: התרעת פינוי ושינוע אוכלוסיית האויב בעזה לשטח סטרילי בדרום הרצועה דרך נקזים, הטלת מצור על שטחי הלחימה שנותרו, ולאחר ייבוש מלא שלהם כתישה של אותם שטחים בכלים הנדסיים שיפילו את המבנים על מחבלי האויב המותשים שנותרו באזור הלחימה לאחר הפינוי. אם אוכלוסיית האויב בעזה לא מרוצה מהתהליך או מתנאי המחייה במסגרתו, הם מוזמנים להגיש את תלונותיהם בצורה מסודרת לתיבת תלונות הציבור של החמאס אותו הם טיפחו עשרות שנים לקראת הטבח הברוטאלי ביותר ביהודים מאז השואה.