עבר שבוע בדיוק מהמתקפה הפלאית על איראן. אם היה לי קצת יותר ביטחון בידע ההיסטורי שלי הייתי אומר שהיא חסרת תקדים בתולדות המלחמות, אבל ממקומי אגיד לכל הפחות שאין הרבה דוגמאות מההיסטוריה למתקפה ששילבה בתוכה במופתיות כזו תחבולה, הפתעה, מודיעין מדויק ושילוביות בין כל כך הרבה אמצעי לחימה שונים בסימולטניות של דקות. את מה שתקראו כאן למטה אני כותב כבר תקופה ארוכה, התחלתי לפני כמה חודשים. התכנון המקורי היה לפרסם את זה בגרסה מקוצרת במקור ראשון או במידה. בסוף החלטתי לשים אותו כאן, בגרסה המלאה, למרות שדברים באורך כזה לא מקבלים חשיפה, כי רציתי להציג את הטיעון בשלמותו, על כל המורכבות שעולה ממנו.

במקור המאמר הזה נכתב באור שלילי בהרבה כלפי נתניהו, ולא שיניתי את מה שנכתב בו מעבר להוספת הפסקה הזו והקודמת. אבל כשרבים וטובים ממבקריו הגדולים, ובראשם נחום ברנע, הרשו לעצמם לחשוב מחדש על יחסם כלפיו בעקבות ההחלטה הבן גוריונית שקיבל בנוגע לאיראן, גם אני אזוב הקיר מרשה לעצמי. חשוב לי להדגיש שגם אחריה, לא חסרות לי טענות צודקות לגביו, שמצדיקות את ירידתו מכס השלטון. אבל, גם בזמן שאפשר להחזיק בדעה חזקה שבסך הכל הוא גורם יותר נזק מתועלת ושהוא צריך לעזוב את החיים הציבוריים אתמול, המהלך ההיסטורי שהוא הוביל במלחמה מול איראן ומול כוחות הפרוקסי שלה, מחייב כל אדם ישר אינטלקטואלית לבחון מחדש את האסטרטגיה הפוליטית שלו, שלצד הנזקים שלה הובילה גם להצלחות, ואם נשפוט לפי התקיפה באיראן, גם להצלחות בקנה מידה תנכ״י. התקיפה המשולבת באיראן, ורצף הפעולות שחיסלו בפועל את מרבית כוחות הפרוקסי שלה באזור, מאתגרת את התפיסה שרואה באסטרטגיה הפוליטית של נתניהו ככלי הישרדותי/פוליטי נטו, ומעלה את האפשרות שהדחיינות וניהול הלחצים שלו משמשים גם את הסבלנות האסטרטגית, שמאפשרת להבשיל את התנאים הנדרשים למהלכים היסטוריים. בכמה שורות הקרובות (לא הרבה, לא ספרתי כדי שלא תתעייפו מראש), אני מנסה לנתח את האסטרטגיה הייחודית של נתניהו, שהובילה אותנו להבנתי גם לתהומות נוראיים אבל גם להצלחות חסרות תקדים. התחלנו.

אחד הפרדוקסים הגדולים בציבוריות הישראלית מתבטא ביכולתו של נתניהו לסטות דרמטית מעמדת הבייס שלו, חריגה שלא הייתה נסבלת מצידם על ידי שום מנהיג ימין אחר, ולעומת זאת אמון הבייס בנתניהו נישמר. קצרה היריעה מלהכיל את רשימת הדוגמאות המלאה, אבל רק במלחמה הנוכחית ניתן למנות את עסקת החטופים השנייה, דחיית מימוש האיום של נשיא ארה״ב דונלד טראמפ לפתוח את שערי הגיהנום על עזה והאירוע האחרון בשרשרת האירועים, חידוש אספקת הסיוע ההומניטארי גם לאזורים שהם בשליטת החמאס בעזה, שהוא בבחינת רבים (וביניהם אני), סיוע לאויב בשעת מלחמה. גם לפני המלחמה הנוכחית לא חסרות דוגמאות להחלטות דרמטיות של נתניהו כנגד עמדת הבייס, תוך שהאמון בו נשמר. ביניהן: החתימה על עסקת שליט, נאום בר אילן, החתימה על הסכמי Y  ועוד. איך זה קורה?

אני מחזיק בדעה שנתניהו חדור אמונה ששליחותו ההיסטורית היא להבטיח את קיומו של העם היהודי, משימה שלהבנתו רק הוא יכול למלא בצורה מספקת. התפיסה (שיש בה הרבה מן האמת) שמתחריו הפוליטיים אינם ראויים ושהמדיניות שהם יובילו עלולה להיות הרסנית למדינת ישראל, מחזקת את תפיסתו העצמית ואת התחושה של רבים בציבור בדבר חיוניותו של נתניהו להבטחת עתיד המדינה. לכן, ירידה שלו מכס השלטון לא באה בחשבון. נתניהו אוחז בתפיסת עולם ימנית סדורה, ברוב התחומים. ברור שאם היה שליט אבסולוטי זו המדיניות שהיה מנהיג מבחינה מדינית, כלכלית וחברתית. זוהי גם המדיניות שבוחריו מצפים ממנו ליישם. עם זאת, החלטות מדיניות דרמטיות כמו מינויים לתפקידי מפתח, שינויי חקיקה משמעותיים וקביעת מדיניות חוץ או ביטחון, כרוכות לצד הרווחים הפוטנציאליים שבהן גם במחירים ציבוריים פנימיים, בינלאומיים, כלכליים ונוספים. עימות ישיר מול המחירים הללו עלול לעורר ביקורת מצד בוחריו, ובעיקר עלול להקים מחאות רמות וממומנות היטב מצד מתנגדיו שמחזיקים ברוב מוקדי הכוח בישראל. ההתנגשות עלולה לגרום לטלטלה פוליטית, וכמו שאמר מקיאוולי, העומד בראש הפירמידה נמנע ככל האפשר מטלטלות, שכן הן אינן מסוגלות להעלות אותו מעלה, אלא רק להפילו מטה.

מנגנון הלחץ: מהכרעה למריחה

ומה הפתרון אליו פונה נתניהו ברוב הסיטואציות המורכבות, שטומנות בחובן הזדמנויות גדולות שלצידן גם סכנות? מנגנון הלחץ. אחד הכלים המרכזיים בארגז הכלים הפוליטי של נתניהו הוא היכולת שלו לנהל לחץ בשיטתיות, ואפילו לייצר מצב בו הוא מפעיל את הלחץ על עצמו – במעשה או במחדל. כך, מייצר נתניהו מציאות שבה לכאורה אין ברירה אלא לפעול בדרך מסוימת. לצורך הדיון אצא מנקודת ההנחה, שלא נכונה בכל המקרים, כי בהחלטות ה״שערורייתיות״ בעיני מצביעי הימין שקיבל נתניהו, אכן לא הייתה אפשרות אחרות.

מנגנון הלחץ של נתניהו פועל כך: ראשית, הוא נמנע ככל האפשר מנקודות הכרעה מידיות. במקום זאת, הוא מושך את הזמן, צובר את הלחצים המתגברים ומתמרן את שאר השחקנים המעורבים: פוליטיים, ציבוריים ובינלאומיים, עד למצב שבו האפשרויות שהיו זמינות בנקודת האפס, לכאורה כבר אינן ריאליות.

לנתניהו יש יכולת יוצאת דופן לעמוד בלחצים. הוא אחד האנשים האינטליגנטיים והמתוחכמים ביותר בפוליטיקה הישראלית, עם הבנה מעמיקה בתחומי מדיניות מגוונים ומעמד בינלאומי כמעט חסר תקדים. שילוב התכונות הללו ממתג אותו (כפי שהוא טורח למתג את עצמו) כמנהיג המתאים ביותר להתמודדות עם לחצים בלתי אפשריים, וכאדם היחיד שיכול לנווט את המדינה בתנאים מורכבים כאלה. לפי מנגנון הלחץ של נתניהו, יש לדחות ככל האפשר קבלת החלטות שטומנות בחובן מחירים משמעותיים (גם אם בצידן תועלות גדולות מהמחירים). דחיית קבלת ההחלטות מאפשרת לשקף מציאות לפיה האפשרויות שאולי היו זמינות בנקודת האפס כבר לא רלוונטיות. אז, מציג עצמו נתניהו כמי שנאלץ להכריע מכורח הנסיבות, כשהלחץ החיצוני מכתיב את הפתרון.

וזה משתלם. הכלל הלא כתוב בפוליטיקה הישראלית ברור:

אין תועלת ואין מחיר – לא באשמתך > יש תועלת ויש מחיר – בגללך.

במהלך הזה, למשיכת הזמן יש מטרה כפולה. מצד אחד, היא מייצרת מציאות חדשה שבה פעולות שהיו אפשריות קודם לכן כבר אינן בנות ביצוע. מצד שני, במרחב הציבורי אין וואקום, ולחלל הריק שנוצר מהימנעותו של נתניהו מקבלת ההחלטות נכנסים גורמים אחרים, כמו בתי המשפט, הפקידות, ראשי מערכת הביטחון ואפילו גופים בינלאומיים. כניסתם של אותם גורמים למרחב, וההחלטות שהם מקבלים, מספקות בהמשך מטרה נוחה להטלת האשמה, ובכך מתמסמסת עוד יותר אחריותו של נתניהו למצב.

תכונות האישיות יוצאות הדופן של נתניהו מגבירות את האפקטיביות של מנגנון הלחץ: כשהוא נאלץ ״להתקפל״ במורד הדרך, התחושה הציבורית היא שאם אפילו נתניהו לא הצליח לעמוד בלחץ, הרי שלא הייתה אף ברירה אחרת שיכול היה לבחור בה מנהיג אחר. אך כאן בדיוק טמון הכלב. ייתכן שבנקודת ההתקפלות, שבה הלחץ הבלתי אפשרי הכריע, אכן לא נותרו ברירות. אבל הציבור נוטה להתעלם מהשאלה הקריטית: מה ניתן היה לעשות קודם לכן? בזמן שבו עדיין היו אלטרנטיבות לפעולה, ולפני שאזלו כל שעוני החול.

למותר לציין שהמנגנון יכול לעבוד רק במצב (כמו זה הקיים בישראל) שבו מושג האחריות המיניסטריאלית רוקן מכל תוכן ממשי. אחריות מיניסטריאלית מחייבת שרים וראשי ממשלה לשאת באחריות מלאה על המתרחש תחתם, בין אם נקטו פעולה בעניין ובין אם נמנעו מלנקוט את הפעולה הדרושה. כאשר האחריות המיניסטריאלית הזו מאבדת את תוקפה, הציבור לא דורש דין וחשבון על מחדלים ועל הימנעות מפעולה, אלא רק על פעולות אקטיביות שהובילו לתוצאות שליליות. במצב כזה, ראש הממשלה יכול להרשות לעצמו ״לשחק על זמן״ ולהימנע מקבלת החלטות ברגעים קריטיים, תוך שהוא בפועל מייצא בכך את קבלת ההחלטה לגורמים אחרים, מתוך ידיעה שלא יידרש לתת דין וחשבון על הימנעותו מפעולה.

לא נגעת, לא שברת

העיקרון המנחה, 'לא נגעת, לא שברת', הוא מרכיב יסודי באסטרטגיית הלחץ של נתניהו: ההימנעות מהתערבות ישירה בהחלטות בשלבים המוקדמים של תהליכים קריטיים. נתניהו מבין היטב את כלל הברזל של הפוליטיקה הישראלית, לפיו מחיר המעשה תמיד יאפיל על מחיר המחדל. במילים אחרות, על דברים שעשית אתה עלול לשלם הרבה יותר מעל דברים שלא עשית. לצד ערכה המוכח של ההקשבה, זה יכול להיות אחד מהתמריצים המרכזיים לנטייה של נתניהו להקשיב בדיונים יותר מאשר לדבר בהם.

דוגמה לכך מהמלחמה האחרונה היא הביקורת על התכנית המבצעית של הרמטכ״ל הרצי הלוי בעזה בתחילת המלחמה, שהתמקדה בפשיטה במקום בשליטה. גם כשעלתה הביקורת על התכנית המבצעית הכושלת של הרמטכ״ל לשעבר עד לשולחנו של נתניהו, בין היתר בידי שדרת אלופים לשעבר בהובלת גיורא איילנד, נתניהו נמנע מלהתערב בהן. תחת זאת, הוא הותיר את קבלת ההחלטות בידי גורמי המקצוע, מפקדי הצבא הבכירים במקרה זה. עבורו, ההתנהלות הזו מבטיחה שכאשר תגיע דרישת הציבור לדין וחשבון אחרי חודשים ארוכים של לחימה, הוא יוכל לטעון כי אינו אחראי לתוצאה, שהרי ההחלטות בעניין נותרו בידי דרגי המקצוע הביטחוניים. הגישה הזו ממצבת את נתניהו לכאורה כמנהיג ממלכתי ושקול, המניח לאנשי המקצוע לעשות את עבודתם. אך בפועל, היא מאפשרת לו להתנער מאחריות על מהלכים שבהם נמנע במכוון מקבלת החלטות.

מערכת במעגל סגור

הקסם בשיטה הזו של נתניהו הוא בפשטותה ובאי התלות שלה בגורמים חיצוניים. הלחץ נצבר, הוא מכתיב מציאות שבה ההחלטות מתקבלות בתנאים של כורח, כשהאלטרנטיבות בנקודת ההכרעה נראות (ופעמים רבות הן באמת) גרועות מההחלטה שהתקבלה, ולבסוף האשמה מופנית החוצה. אי אפשר להקל ראש בטענת תומכיו של נתניהו, פעמים רבות במצב הקיים בנקודת ההכרעה, באמת אין אלטרנטיבה טובה יותר. אבל התשובה הזו נכונה כי השאלה לא נכונה. השאלה היא לא מה אפשר היה לעשות אחרת ברגע זה, אלא מה ניתן היה לעשות קודם לכן?

מעגל הקסמים הזה הופך את מנגנון הלחץ של נתניהו לחסין כמעט לחלוטין בפני גורמים חיצוניים, ובלתי תלוי למעשה במהות ההחלטה שהתקבלה, או בנסיבות. השיטה זהה:  משיכת זמן והימנעות מקבלת החלטות, צבירת הלחץ עד לנקודת הרתיחה, ולבסוף הכרעה בתנאי ״אין ברירה״ תוך גלגול שאריות האחריות שנותרה לגורמים חיצוניים.

לצד ההזדמנויות הרבות המתפספסות, צריך להודות שבמקרים מסוימים ההמתנה וההימנעות הן ההתנהלות האופטימלית. זה קורה למשל במצבים, שבהם כל האפשרויות שעומדות על השולחן גרועות לישראל יותר מהסטטוס קוו. דוגמה מובהקת לכך היא התנהלות מול משטר אמריקאי עוין, דוגמת  הממשלים של אובמה או של ביידן בשלהי כהונתו. אבל לצד התועלת הלאומית שקמה לעיתים מהדחיינות שבאסטרטגיית הלחץ, היא גם מספקת לנתניהו עצמו תועלת פוליטית בלתי מבוטלת. במדע המדינה, מוכרת התופעה המכונה ״Rally Round the Flag״, ובהקשר הישראלי ״ההתגבשות סביב המנהיג״. במקור, התיאוריה מתייחסת למצבים שבהם הציבור מתלכד סביב מנהיגיו בעת מלחמה או במשברים בינלאומיים. אבל אותו היגיון פועל גם כשקהל הבוחרים חש שהמנהיג ״מותקף״ בידי גורמים פנימיים, הנתפסים כמי שמסכנים את הערכים או את האינטרסים של ציבור הבוחרים. ככל שהלחץ מתעצם, והתסכול הציבורי מאותם כוחות המתנגדים למדיניות המבוקשת גואה, מתחזקת הנטייה להתלכד סביב המנהיג הנאבק בהם, גם אם הוא עצמו תרם למשבר או החמיר אותו. יכולותיו האישיות הנדירות של נתניהו גם מציירות אותו כאדם המתאים ביותר להתמודדות מול אותם כוחות פנימיים וחיצוניים, כך שההחלטה להתגבש מאחוריו בזמנים כאלה הופכת הגיונית עוד יותר.

המאמר הזה לא מסתיים בשורה התחתונה המוכרת: האם ביבי הוא מקיים המדינה או מחריבה. סליחה אם אכזבתי. ניסיתי להסביר, תיאורית, את אסטרטגיית הלחץ של בנימין נתניהו, אסטרטגיה שלעניות דעתי היא אחת המוצלחות בתולדות הפוליטיקה הישראלית. היעדרותה של השורה התחתונה בצורת סלוגן קליט תאכזב את אלה שהתנגדותם או תמיכתם בנתניהו, אומנותם. בכל זאת, לדעתי ההיסטוריה כנראה תשפוט את נתניהו כאחראי לאסון הגדול ביותר וכאחראי להישג הגדול ביותר של מדינת ישראל, לפחות ב50 השנים האחרונות. אני באופן אישי אף פעם לא תמכתי בו וזה כנראה לא יקרה גם בבחירות הבאות, אבל האמת היא שהתשובה לשאלה לגביו מורכבת מכדי לסכם אותה במילה אחת, ואין תשובה אחת שכל אדם סביר צריך להגיע אליה.