• פורסם באתר מידה

״אפקט הקורבן המזוהה" תואר על ידי הכלכלן האמריקאי תומאס שלינג, זוכה פרס נובל לכלכלה, בהקשר של קבלת החלטות מוסריות. שלינג הסביר את הנטייה האנושית לגלות אמפתיה גדולה יותר כלפי אנשים מזוהים, שאת שמם ואת פניהם אנחנו רואים עכשיו, על פני קורבנות סטטיסטיים או עתידיים שזהותם טרם ידועה.

עסקת החטופים שהשלב הראשון בה יצא בשבוע שעבר לפועל עוררה מחלוקת ערכית נוקבת, שחתכה בבשר החי של כולנו. אחת התופעות החמורות שעלו במחלוקת, הייתה ייחוס כוונות זדון למתנגדי העסקה שנחתמה. קשה לשפוט את בני משפחות החטופים שעוברים גיהינום עלי אדמות, אך עם כל הקושי שבדבר, יש ביטויים שצריכים למתוח קו אדום לפניהם, ביטויים שאין להם מקום בשיח הישראלי. אביה של לירי, אלי אלבג, אמר עם שיבת ביתו שהוא בז למתנגדי העסקה, ושעם ישראל יבוא איתם חשבון. אמירה זו, שהוא הספיק לחזור בו ממנה כמה שעות מאוחר יותר, פגעה קשות בבני משפחות שכולות שאיבדו את יקיריהם, ואף בבני משפחות חטופים שהתנגדו לעסקה זו. היא פגעה גם באזרחים רבים, שהתנגדותם לעסקה נבעה ממחיר הדמים הגבוה שישולם בעטייה במשך שנים ארוכות קדימה, בנרצחים, בנופלים ובחטופים. אך אמירה זו לא יצרה את התופעה, היא הייתה רק הביטוי לה.

אלי אלבג, אביה של לירי, במעמד חזרתה של ביתו לירי

אין אחד שליבו לא פעם בחוזקה למראה החטופות רומי דורון ואמילי ששבו בשבוע שעבר לגבולן. ביום שבת, מול תמונות אימהותיהן של לירי, נעמה, דניאלה וקרינה שחובקות שוב את בנותיהן אחרי שנחטפו בידי מפלצות, אין עין שנותרה יבשה. אבל בשוך האופוריה שחווינו למראה שובן של אחיותינו לחיק משפחותיהן, אנחנו חייבים להישיר מבט לשאלה הקשה: האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מהסכנות הברורות והוודאיות שנשקפות לעתיד? האם תמיד ראוי להעדיף חיי מעטים, שיש להם שם ופנים כאן ועכשיו, על פני חיי אלה שאת הפנים שלהם נכיר רק בהודעות על הירצחם וחטיפתם בעתיד?

הכניעה לתנאי החמאס בעסקה, עצמה, ובפרט בשל הנסיגה משטחי מפתח בעזה והשחרור של מאות מחבלים עם דם על הידיים לעזה, ליהודה ושומרון ואפילו לירושלים, תעלה בחיים רבים. גם חזרת המוני העזתים לצפון הרצועה, הגדושה באלפי טונות של נפלי פצצות שהותרנו בשטח ויהפכו במהרה למטענים, תגבה מלוחמינו מחירים כבדים. את הטענה בדבר מחירי העסקה בעתיד לא באמת צריך להוכיח, אבל למקרה שנבקש, באמתחתנו עסקת שליט המשמשת כמקרה בוחן. המוטיבציה של ארגוני הטרור לחטוף אזרחים וחיילים קיבלה זריקת עידוד עצומה בעקבות עסקת שליט.

שחרור מחבלים במסגרת עסקת שליט התבטא ברצידיביזם גבוה בקרב המחבלים המשוחררים, כאשר כ-40% מהם שבו לעסוק בטרור. בין המחבלים ששוחררו בעסקה וחזרו לטרור היה מחמוד קוואסמה, שביוני 2014 יזם ופיקד על רצח שלושת הנערים. החטיפה הייתה הטריגר למבצע ״שובו אחים״, שלימים הוביל לפתיחתו של מבצע צוק איתן. ביו משוחררי עסקת שליט היה כמובן גם יחיא סינוואר, ששוחרר במסגרת אותה עסקה, ומאז שחרורו שקד בקפידה על תכנון הטבח של השבעה באוקטובר. למעשה, עבור עסקת שליט שילמו החטופים שנמצאים היום בעזה בחטיפתם, ועוד מאות רבות של ישראלים שנרצחו בידי המרצחים ששוחררו אז.

אין להקל ראש בתרומה הגדולה של שחרור החטופים לחיזוק הסולידריות החברתית שלנו. החזקתם בידי מפלצות אדם היא בלתי נסבלת, וכולנו מזדהים עם כאבן של משפחותיהם. עם זאת, מוטלת עלינו חובה עלינו לשאול: האם החלטותינו היום מבטיחות את עתידם של ילדינו, הורינו ואחינו, או שמא אנו עושים פשע בנפשנו, כשאנו מספקים את הצורך המוסרי הבוער כרגע, במחיר אובדן עצום בחיי אדם בהמשך?

מדוע בהקשרים אחרים אנו מייחסים משקל רב למה שנודע בספרות כ״זכויות הדורות הבאים״ גם כשאנחנו משלמים על כך היום בחיי אדם ממש, וכאן הפך הטיעון למוקצה מחמת מיאוס? חשבו על תקציב הבריאות במדינה – מדוע אנו לא מוכנים לפרוץ את המסגרת התקציבית, ולהיכנס לגירעון עמוק היום, כדי לממן את הטיפולים רפואיים נוספים לחולים הנמצאים בסכנת חיים ברורה ומידית עכשיו? ההימנעות מכך עולה בחייהם של אלפים בכל שנה בישראל. מדוע אנו לא מקדמים שימוש במקורות אנרגיה מזהמים, שבאפשרותם להפחית דרמטית את מחירי החשמל, כשבאירופה לבדה מתים עשרות אלפים בשנה כתוצאה מחוסר נגישות לאנרגיה?

הדיון הנוקב בסוגיית עסקת החטופים אינו רק ערכי, הוא קיומי. כחברה אנחנו חייבים לשאול את עצמנו האם המחיר שאנו משלמים היום מוצדק, ומה האיזון ההכרחי שיש לשמר בין המוסרי של היום למוסרי של המחר.  הניסיון ההיסטורי של ישראל מהדהד בימים אלה, כשבעבר במרחב הציבורי דעה אחרת ויחידה שלטה בכיפה. בימי אוסלו, התפיסה הייתה – הקרבה היום עבור עתיד בטוח יותר. את קורבנות השלום, כפי שכונו אז, הסכימה מדינת ישראל להקריב לטובת ההבטחה לעתיד בטוח יותר. בדיעבד ההבטחה לא התממשה, ובמקומה קיבלנו נהרות של דם שהטביעו את הבשורה יחד עם מבשריה. באוסלו החלטנו, בלי לחשוב פעמיים, לסכן חיי אדם באותו רגע, לטובת מה שנתפס אז כהכרחי להבטחת עתיד המדינה ולהצלת חיים רבים בעתיד. האם פג תוקפו של הטיעון מאז? מהדיון שיש הכרח קיומי לערוך ניתן להגיע למסקנות לכאן או לכאן, אבל אין לנו את הפריווליגיה להימנע מעריכתו.