עמוד השער בעיתון ״אל-אח׳באר הלבנוני״, 27.11.2024.

זו הכותרת שנשא הבוקר עיתון ״אל-אח׳באר״ הלבנוני, אחד מעיתוני הבית של חיזבאללה. לכותרת צורפה תמונת שני לבנונים, עטורי ניצחון, על רקע עיי החורבות של בירתם הכתושה. התמונה הזאת מזכירה תמונה אחרת, של סינוואר, על הכורסה המונחת על הריסות ביתו לאחר מבצע שומר החומות. גם אז אותו ניגון – דיסוננס קשה לעיניים הישראליות והמערביות בין תודעת הניצחון של האויב, להרס המוחלט שסובב אותו. הדיסוננס הזה מקל עלינו להפטיר, סליחה על הביטוי, שמדובר בבהמות בצורת בני אדם שיגדירו כל הפסד כניצחון, ולכן ממילא אין לנו מה לעשות בנדון. אבל אין אמת בטענה הזו, כי ערביי המזרח התיכון ידעו גם להכיר בהפסד. ומאז אויבינו אותם אויבים, והים אותו ים. בנאכבה ב1948 (בערבית ״האסון״), ובנאכסה ב1967 (בערבית ״התבוסה״) נצרב בתודעת האויבים שלנו הפסד מר, שמלווה את התרבות המקומית עד היום. ומה היה ההבדל? הקרקע והשלטון. כשהאויבים שלנו הפסידו את מה שחשוב להם באמת, הם ידעו גם ידעו להתאבל ולהתהלך חפויי ראש, לא רק ימים ושבועות, עשרות שנים.

אתמול אמר ראש המוסד בישיבת הקבינט על המצב בלבנון ערב הפסקת האש – ״כך נראה ניצחון״. באמות המידה הישראליות והמערביות, אלפי מחבלי החיזבאללה ההרוגים, עשרות אלפי הפצועים, ואובדן מרבית הנכסים הצבאיים, הם בהחלט מדדים לניצחון. אבל בתרבות המזרח תיכונית כל אלה הם בבחינת טובות בנות חלוף, מותרות שבאות והולכות בכוח הרחם או בכוח המימון הבינלאומי. הדבר הנצחי הוא האדמה והשלטון, ומדינת ישראל שידעה זאת בעבר ידעה לנצח. אובדן קרקע לא בהכרח אומר להתיישב בלבנון, אפשר להסתפק ברצועת ביטחון שאליה לא יוכלו לשוב הלבנונים. אובדן שלטון לא בהכרח אומר שלטון ישראלי, אפשר להסתפק בחיסול חברי הפרלמנט ובעלי התפקידים השלטוניים מטעם חיזבאללה, ולהותיר ללבנונים את הבחירה בכל גורם שאינו חיזבאללה שיבוא במקומם. אבל בעיני האויבים שלנו אובדן קרקע ואובדן שלטון הם המדדים היחידים המבדילים בין נצחון לבין תבוסה – ומוטב שנבין זאת.

בצניעות המתבקשת של מי שלא חשוף לכל המידע אכתוב את מה שכתבתי אפילו אחרי הסכם הגז של לפיד – יכול להיות שמה שרואים משם לא רואים מכאן. אולי אנחנו לא יכולים לנצח כרגע, בגלל אינספור שיקולים ואילוצים, וההסכם הזה הוא בלתי נמנע כרגע. אבל דבר אחד אסור לנו בתכלית האיסור לעשות – והוא להכתיר עצמנו עכשיו כמנצחים, לפי סרגל הערכים שלנו. אם נעשה זאת, נגזור על עצמנו, בידינו, להיגרר מסבב אחד למשנהו, עד שנבין זאת בדרך הקשה. גם בצל אילוצים חייב לשמור על תודעה מפוכחת ולזכור איפה הצפון ומה השאיפה. כמו שאמר הפילוסוף הרומי סנקה ״אם אדם לא יודע לאן הוא רוצה לשוט, שום רוח לא תהיה טובה לו״.

הפוסט מתארך מדי ורציתי לכתוב גם על הטענה שנדע לחזור להילחם עם ההפרה הראשונה של חיזבאללה את תנאי ההסכם, אז אני מצרף טור דעה שכתבתי לפני כמה חודשים על ״אשליית החזרה ללחימה״ בהקשר העזתי, והדברים האלה רלוונטיים לגמרי לדעתי גם להקשר הלבנוני.