ביום שישי האחרון מצאתי את עצמי נובר במשך שעתיים בפרויקט ההנצחה של ישראל היום. עברתי תמונה תמונה, שם שם, גיל ומקום מגורים. אחד לכמה חללים עשיתי גוגל כדי לקרוא קצת יותר על האדם מאחורי התמונה. בפסיכולוגיה קוראים לזה ״אפקט הקורבן המזוהה״. האפקט הפרדוקסלי גורם לזה שככל שהאירוע דרמטי, וכולל בתוכו מספר גבוה יותר של קורבנות, קשה יותר לחוש בכאב (הפרטי והמצטבר). כמעט 1200 נרצחים ונופלים, לצד 250 חטופים, ביום אחד. זה הרבה מעבר למה שהמוח מסוגל לתפוס והלב יכול להכיל, ובלי לפגוש את התמונה ואת השם של כל יחיד ויחידה, שהם עולם ומלואו, לא ניתן להתחיל להבין את ממדי האסון.

אני זוכר כמו אתמול את הבוקר של השבת השחורה. הייתי אמור לקום מוקדם כדי לעבוד על סמינר במשפט מסחרי. אם יש שגרה שלא רמזה בשום אופן על הבאות, זו היא. אחרי שיחת טלפון מאחותי שגרה בקיבוץ בית הערבה, לשם הגיעו האזעקות לפני שהגיעו לירושלים, נכנסתי לטלגרם ותוך 2 דקות הבנתי שלא מדובר באירוע פח״ע אלא במלחמה של ממש. השבת הזאת הורידה את כולנו ממסלול החיים שלנו בכאב גדול, שלא נרפא עד היום. כבר באותה שבת גויסתי למילואים, כשלא ברור לאן מועדות פניי, אבל לקחתי איתי תמונה אחת בראש, שהולכת איתי מאז. התמונה של תומר ערבה, שמביט בפחד בחלאת האדם שירצח אותו בשידור חי כמה דקות מאוחר יותר, כשאמא שלו מחזיקה בידו בבכי ובחוסר אונים שלא נראה מאז סרטי השחור לבן מהשואה.

תומר ערבה ואימו דקלה ערבה הי״ד, דקות לפני שנרצחו

למרות הכאב האדיר, בכל התקופה הזאת התנגדתי להתקרבנות. הן כלפי פנים, והן כמדיניות חוץ. אולי זו הדרך שלי לדחות על הסף את היהדות הגלותית שהובילה לכל כך הרבה זוועות כאלה בעבר. בציווי ״לעולם לא עוד״ אף פעם לא מצאתי הבטחה שלא יהיו מי שיקומו עלינו לכלותינו, או שלא יהיה להם הכוח להכאיב. בציווי הזה אני מצאתי התחייבות אחת, שתלויה רק בנו. לעולם לא נהיה תלויים שוב  בחסדי אחרים, ולעולם לא נלך שוב כצאן לטבח, כקורבנות חסרי הגנה שניתן לעשות בהם ככל העולה על הרוח ללא התנגדות. עופר פניגר, היה לוחם צנחנים שנפל ביום ההולדת שלי, ה6.6, במלחמת ששת הימים. במכתב שהוא כתב לחברה שלו ב1963 הוא תיאר במדויק את התחושות שהרגשתי 60 שנה לאחר מכן, בימים שאחרי השבעה באוקטובר:

״יעל יקרה שלי… אני יושב בערבי השואה, מסתכל בעיניהם של אלו שהיו שם ועתה יושבים כאן, וכל כולם חוסר אונים ואוזלת יד. אני מרגיש כי מתוך כל הזוועה וחוסר האונים, צומח ועולה בי כוח עצום להיות חזק, חזק עד כדי דמעות, חזק וחד כמו סכין, שקט ואיום, כזה רוצה אני להיות! אני רוצה לדעת ששוב לא יביטו עיניים תהומיות מאחורי גדרות חשמל! הם לא יביטו כך רק אם אהיה חזק. אם נהיה כולנו חזקים! יהודים חזקים וגאים! לעולם לא להיות מובלים שוב לטבח. כאשר אני רואה יהודי חרד, תמונה או מילה המזכירה כל זאת, אני מצטער על כל רגע שבזבזתי בצבא ולא ניצלתי להיות טוב יותר, מסוכן יותר…״

עופר פניגר ז״ל

עם ישראל של אחרי השביעה באוקטובר לא מבקש רחמים, לא מהאויבים שלו ולא ממדינות העולם. אנחנו לא מסכנים. אספנו את השברים ואת הכאב שילווה אותנו עוד שנים ארוכות, ויצאנו לדרוש מחיר יקר לדם אחינו ואחיותינו. בשונה מאווירת הנכאים שאופפת אגפים מסוימים בחברה הישראלית, אני אופטימי. עם ישראל חזק, צודק ומנצח. הייתה (ועדיין יש) לי ביקורת על המלחמה בעזה. אבל במלחמה מרובת החזיתות שמנהלת מדינת ישראל, כמעט מכל כיווני השמיים, אנחנו נמצאים סך הכל בכיוון הנכון. אנחנו מפרקים בשיטתיות את טבעת האש האיראנית סביבנו והלוחמים שלנו מנחיתים מכות קשות על מבקשי רעתנו מקרוב ומרחוק בעזה, ביו״ש, בלבנון, בתימן ובקרוב גם באיראן. הם משיבים מלחמה שערה בשם אחינו ואחיותינו שנרצחו, ובשביל אלה שמתכננים האויבים שלנו לרצוח ולאבד בהמשך. כואב לי, אבל אני אופטימי מאוד לגבי העם והמדינה שלנו. למתכת לא נעים כשהיא מתחשלת בחום של מאות מעלות. אבל בסוף כל מחזור חימום כזה היא יוצאת חזקה ועמידה יותר ויותר, עד שהיא כמעט בלתי ניתנת לשבירה. כך גם אנחנו.

התמונה שצירפתי היא ממחזה סוריאליסטי לחלוטין שחוויתי במהלך המילואים בעזה לפני כמה חודשים. אופטימיות, ברצועת החוף שהחזיק בה לא הרבה קודם לכן האויב הרצחני שפשע בנו. בחוף הזה הקים הגדוד שלי את חוף בארי, לזכר אחינו ואחיותינו מקיבוץ בארי. השליטה בחוף הייתה כל כך טובה, שיכולנו להסתובב בו ללא ציוד לחימה, עם משקפי שמש ואפילו לקרוא ספר טוב לצלילי הגלים.

אנחנו נכריע את האויבים שלנו, נחזיר את החטופים וננצח במלחמה הארוכה הזאת. תרימו את הראש, עם ישראל חי, ולא מפחד מדרך ארוכה