לפני שנתיים לקחתי קורס בתיאוריות ביקורתיות של המשפט באוניברסיטה. באחד השיעורים על התיאוריה הביקורתית המרקסיסטית ביקשתי את רשות הדיבור ואמרתי לפרופ׳ (שלימים הפך לדיקן הפקולטה) שהתיאוריה הזו היא פתח לחורבן מוסרי. אמרתי לו שהבחינה המוסרית לפי יחסי כוחות בלבד, יחד עם רדוקציה קיצונית לסוכנות המוסרית (Agency) של הפרט ולאחריותו על מעשיו, הן פתח להכשרת זוועות מוסריות מהסוג שאנחנו רוצים לשכוח. לא אשכח את המבטים שקיבלתי מחבריי לספסל הלימודים, שלא הבינו איך אפשר לטעון דבר כזה על מה שנראה בעיניהם אז כחוד החנית של המוסר המודרני – תנועת הווק הפרוגרסיבית.

האמת שלא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שכשאין טוב ורע מלבד מאזן הכוחות, ושהאדם אינו אחראי למעשיו אלא האחריות חונה לגמרי במבנה החברתי ובמתכנניו, יבוא יום שבו החלש לשיטתם יהיה רשאי לעשות הכל, ולא תהיה לאף אחד רשות לבקר את מעשיו. השביעי לאוקטובר היה אירוע קיצוני, אבל לא מספיק בעיני הפרוגרסיביים. שריפת בני אדם חיים ואונס נשים אלה פרקטיקות לגיטימיות בידי המדוכא שעסוק במאבק לשחרור. צריך רק בני אדם מהגזע הנכון, שחלשים מספיק ביחס לקורבן האלימות וכל פשע נגד האנושות הופך למאבק הירואי לשחרור. איך אמר נשיא ארה״ב לשעבר ברק אובמה, כשלושה שבועות אחרי הטבח:

"Hamas attacks were horrific, but you need to look at 'unbearable' occupation too"

מסתבר שכשהאידיאולוגיה חולה מספיק, גם תינוק בתנור זה תלוי קונטקסט.