בשבוע שעבר עברה הצעת החוק ״מניעת פגיעת גוף שידורים זר בביטחון המדינה״ בקריאה שנייה ושלישית ונכנסה לספר החוקים של מדינת ישראל. החוק, שמטרתו לאפשר את סגירת ערוץ אל ג׳זירה, משקף ניסיון לספק מענה לצורך הכרחי, שבגלל יישום מרושל מייצר יותר נזק מתועלת.
אחרי חצי שנה של מלחמה עקובה מדם ברצועת עזה, התכבד המחוקק לאסור (בלשון סגי נהור) את שידורי ערוץ אלג׳זירה, הזרוע התקשורתית של החמאס, בישראל. כידוע, ערוץ אלג׳זירה הקטארי מקפיד לשדר בשגרה, וביתר שאת בשעת מלחמה, תעמולת טרור הישר מעדשת המצלמה של המחבלים בשטח. מפרוץ המלחמה שודרו בערוץ עשרות תיעודים של תקיפת חיילי צה״ל בשטח, בטילי כתף, בירי צלפים ובהתקפות מלב אוכלוסייה אזרחית. לצד זאת, משדר הערוץ לוחמה פסיכולוגית בעניין החטופים, לצד הפצת עלילות דם חסרות בסיס (ובהן ״עדויות״ על אונס פלסטיניות על ידי חיילי צה״ל בפשיטה על בסיס הטרור בבית החולים שיפאא).
הפטרון של אלג׳זירה והפטרון של החמאס הוא אותו פטרון, אמיר קטאר. המממן העיקרי של הערוץ הקטארי הוא זה שהעביר לאורך השנים מאות מליוני דולרים בשנה לארגון הטרור חמאס, סכום שהצטבר ל1.8 מיליארד דולר.[1] בכספים אלה, בנה ארגון הטרור חמאס את הזרוע הצבאית ברצועת עזה – הקים את רשת המנהרות מתחת לפני השטח, הצטייד באמל״ח מתקדם ושילם את משכורות הפעילים שעמלו לאורך השנים בתכנון ובאימון לקראת מתקפת הטרור הרצחנית של השביעי באוקטובר. כשאותו ארנק קטארי מימן גם את הזרוע הצבאית וגם את הזרוע התקשורתית, אין זה פלא שהן מצליחות לעבוד בכזו הרמוניה אחת עם השנייה.
מה מחוקק סביר עושה בנדון בשעת מלחמה? כמובן – מקיים דיונים על המורכבות שבפגיעה בחופש הביטוי שבסגירת גופי שידורים זרים כאמור. הטענה הרווחת בקרב היועצים המשפטיים היא כמובן שלא עסקינן בזכות של אלג׳זירה לשדר, כי אם בזכותו של הציבור בישראל לצרוך את התכנים. מה, לא שאלתם את עצמכם מה תעשה הדמוקרטיה הישראלית בלי תיעודי החמאס של פגיעות הנ״ט בחיילינו בעזה? מה יהיה על השוק החופשי של הרעיונות של ג׳ון סטיוארט מיל בלי השקרים על אונס פלסטיניות על ידי כוחות צה״ל שפשטו על בסיס הטרור בבית החולים שיפאא?
תטען הטוענת שמדובר במדרון חלקלק, ושבשל קיומו של ״תחום אפור״ השימוש המרוסן הכרחי כדי למנוע פגיעה בחופש הביטוי בהקשרים אחרים. טענה זו חסרת בסיס במקרה דנן. סעיף 2 לחוק עוסק ב״כלל הזיהוי״, כלומר, בזיהוי המצב החריג שבו יחול החוק וערוץ השידורים הזר הפוגע בביטחון המדינה ייסגר. בענייננו, החלטה של שר התקשורת (1), בהסכמת ראש הממשלה (2) באישור ועדת השרים או הממשלה (3) ולפי חוות דעת של גוף בטחוני אחד אחרי שיוצגו חוות הדעת של כלל הגופים הביטחוניים (4) כי שידורי הגוף פוגעים באופן ממשי בביטחון המדינה (!). רשת ביטחון אחרי רשת ביטחון שנועדו לוודא שלא יתקיים זיהוי שווא, של גוף תקשורת זר הנמצא בתחום האפור.
משהתקיימו כל כללי הזיהוי האמורים, אין ספק שמדובר בגוף שפוגע ממשית בביטחון המדינה ושהזכות לחופש ביטוי במדינה דמוקרטית וחפצת חיים לא אמורה לחול עליו או על מי שמבקש לצרוך את התכנים שלו. אבל העיוות המושגי של שיח הזכויות נותן את אותותיו והמחוקק מצייד את הזרוע התקשורתית של החמאס ודומותיה בכלים להגשמתן זכותן החוקתיות לשדר בישראל. תוקף ההחלטה יהיה ל45 יום בלבד, ולאחריו אם לא תאושרר ההחלטה בידי כל הגורמים לעיל, תבוטל אוטומטית. בנוסף לכך ההחלטה לסגור גוף כאמור תובא לאישור שופט בית משפט מחוזי שמוסמך לשנותה או לקצוב אותה, הרי השופט ללא ספק מבין בענייני ביטחון המדינה יותר מכל הגורמים המעורבים בקבלת ההחלטה. ולסיום, כדי להכביר שמחה, החוק חוקק כהוראת שעה התקפה ל4 חודשים בלבד, או עד סיום המצב המיוחד בעורף, או עד סיום הפעולות הצבאיות המשמעותיות, המוקדם מבניהם. וככה רבותיי, נראה ניוון מוסרי ומושגי מהמעלה הראשונה.
אבי שיח הזכויות, ג׳ון לוק, ערך הבחנה בין ״חירות״ כזכות הטבעית לפעול בחופשיות במסגרת חוקי המוסר הטבעיים ותוך כבוד לזכויות של אחרים, לבין ״רישיון״, פעולה בהתעלמות מכללי המוסר הטבעיים ומזכויותיהם של אחרים. כבר אז, ציין ג׳ון לוק שבעוד שלפרטים יש ״חירות״, כלומר היתר לפעול כרצונם במסגרת המגבלות של החוק הטבעי, אין להם את ״הרישיון״ לפעול באופן חסר מעצורים ועכבות. לאל ג׳זירה אין רישיון לשדר בישראל, ולא ראוי שיהיה לה, תרתי משמע.[2]
החוק האמור חל באקס טריטוריה של שיח הזכויות. הזכות לחופש הביטוי לכתחילה לא כוללת את הזכות לפגוע בביטחון המדינה או לשדר תעמולת טרור, בדיוק באותו האופן שהזכות לחירות לכתחילה לא כוללת את זכותך להכות אדם אחר באגרוף. היא לא מתקיימת במצבים האלה תחת אילוצים ונסוגה מפני זכותו של האחר לחיים ולשלמות הגוף, היא לא מתקיימת לכתחילה, זו ההבחנה היסודית בין חירות לבין רישיון. כמו שציין שופט בית המשפט העליון האמריקאי אוליבר ונדל הולמס, חופש הביטוי אינו מקנה את הזכות לצעוק "אש!" בתיאטרון צפוף (ולטובת היועצים המשפטיים הקוראים מילים אלה, גם לא על זכות יושבי התיאטרון לשמוע את הצעקה זו).
במתכונתו הנוכחי, החוק הוא כתם על ספר החוקים ומוטב שלא היה מגיע לאוויר העולם כלל. האמירה הפוזיטיבית המשתקפת מהפרוצדורה המובנת בחוק היא אנטיתזה לדמוקרטיה, לליברליזם ולזכויות האדם.
אנקדוטה קומית לסיום. כדי להבין את האבסורד בפרשנות שניתנת לזכות לחופש הביטוי במשפט הישראלי, ואחרי שראינו את העמידה הדווקנית על הזכות החוקתית של אלג׳זירה ודומיו לשדר בישראל, הנה דוגמה למקרה שהזכות לחופש הביטוי דווקא לא חלה בו. כך פסק בית הדין האיזורי לעבודה בשנת 2013 בעניין חופש הביטוי של מעבידים "…ניתן בזה סעד זמני כללי לפיו פלאפון… לא תנקוט בכל… התבטאות… (העלולה) לפגוע במימוש זכות העובדים להתארגנות… ובתוך כך: … תימנע מלהציג לעובדים את החסרונות הקיימים לדעתה בהצטרפות לארגון עובדים והשלכות ההתארגנות על פעילותה הכלכלית… לרבות הפניית ניירות עמדה לעובדים… להימנע …מפניות אישיות לעובדים… לרבות פניה כללית".[3]
זכות יסוד אומרים לכם.
במדינת ישראל יודעים לדבר בנחישות ובתקיפות על דמוקרטיה מתגוננת רק כשצריך להרחיק את מיכאל בן ארי מהכנסת. כשצריך למנוע את שידורי הזרוע התקשורתית של החמאס בישראל בשעת מלחמה, זה כבר ״לא עומד באמות המידה החוקתיות״.
[1] https://www.fdd.org/analysis/2023/12/19/10-things-to-know-about-hamas-and-qatar/
[2] Locke, J. (1690) ‘Of The State Of Nature: Liberty versus Licence’, in The Second Treatise of Civil Government, Chapter II.
[3] עס"ק 25476-09-12, הסתדרות העובדים הכללית החדשה, האגף להתאגדות עובדים – פלאפון תקשורת בע"מ
Crit 
כתיבת תגובה