צילום: Wikimedia, Haim Zach

בימים האחרונים אנחנו שומעים על הרצון לקדם ממשלת אחדות בין הליכוד, כחול לבן ויש עתיד. מעבר לסוגייה הפרסונלית סביב כהונתו של נתניהו כראש הממשלה, ברמה האידיאולוגית אני שותף לטענה שלא ניתן להכניס סיכה בפער בין המפלגות, וגם אם ניתן להכניס סיכה, לא ניתן להכניס הרבה מעבר לזה. בכל אופן, הפערים ביניהן בהכרח קטנים בעיני בהשוואה לפערים שלהן מהשותפים הטבעיים האחרים של כל גוש.

אז מה בכל זאת מונע מהתוצאה המתבקשת לקרות, שנראה שרוב המפה הפוליטית מעדיפה בה על פני המצב הקיים? חוסר האמון, אי העמידה בהסכמים פוליטיים. אומרים, ובמידה רבה של צדק, שלא ניתן לסמוך על זה או על אחרים שיעמדו בחלקם בהסכם. כתוצאה מחוסר האמון, שני הצדדים מפסידים מהתועלת שהייתה יכולה לקום להם משיתוף הפעולה הזה.

העמדה המסורתית של בית המשפט הישראלי כלפי הסכמים פוליטיים הייתה שהסכמים אלה אינם אכיפים כחוזים, וכי לכל היותר חלות עליהם נורמות כלליות שמקורן במשפט הציבורי. אולי בשלה העת לבחון מחדש את העמדה המסורתית הזאת, ולאפשר שפיטות של הסכמים פוליטיים פשוטים וסגורים, שהצדדים התכוונו מראש שיהיו שפיטים?

אני חושב שיכולה להיות יותר מדרך אחת לעשות את זה. גם אם לא דרך אכיפה של רכיבים קריטיים בהסכם (כמו רוטציה של ראש הממשלה), אולי לפחות אכיפה של רכיבים אחרים (למשל ערבויות מכספי המפלגה לקיום שלבים שונים בהסכם) שיגבירו את התמריץ של הצדדים לעמוד במחויבויותיהם.

ולפני שהחברים השמרנים שלי יזרקו עליי משהו, אני חושב שלמרות שבמבט ראשון זה נשמע כמו העברת כוח נוסף לבתי המשפט, ראינו בשנים האחרונות שאין חלל ריק, ושחולשת המערכת הפוליטית דווקא מרחיבה את תחום השפעתו של בית המשפט. במובן זה, הסכמים פוליטיים אכיפים דווקא יחזקו את הרשות המחוקקת ביחס לשופטת.